החלטה בתיק ת"א 38187-07-11

1.         הנתבעים הגישו בקשה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, להורות לתובע להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיהם.

2.         התובע, קיבוץ המאוגד באגודה שיתופית בע"מ, הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית על סך של 1,346,127 ש"ח. כתב התביעה מגולל טענות לפיהן, הנתבעים חברו בשנת 2000 והביאו לקבלת מספר החלטות באגודה, שמטרתן לרוקן את הקיבוץ מכספים על ידי יצירת חוב פיקטיבי, על רקע אי הודאות לגבי גורלו ועתידו של הקיבוץ. כתוצאה מהחלטות אלו, חולטו בשנת 2004 ערבויות בסך של 886,129 ש"ח שנתן הקיבוץ. עוד נטען, כי באותה עת התקיים הליך של קבלת חברים חדשים לקיבוץ והעניין הוסתר מפניהם.

            הנתבעים התגוננו מפני התביעה, כפרו בטענות התובע ובין היתר, העלו טענה בדבר התיישנות התביעה. בקשתם לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה, מחמת הצורך בבירור עובדתי הנוגע לטענות שהועלו במסגרת כתבי הטענות. הובהר, כי אף שטענת ההתיישנות אינה משוללת יסוד, אין מקום לסילוק התביעה העיקרית על הסף, בשלב מוקדם זה של ההליך אולם, אין בכך כדי לאיין את טענת ההתיישנות.

3.         הנתבעים טענו בבקשתם, כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, בהסתמך על הוראות סעיף 353א לחוק החברות וכי סיכויי התביעה קלושים. 

            הבקשה הועברה לתגובת התובע ומכאן החלטתי.

4.         סעיף 353א לחוק החברות קובע כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

5.         סעיף 353א התווסף לחוק החברות במסגרת חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה - 2005. סעיף 353א הינו חלק מחקיקה ראשית ומהווה דבר חקיקה ספציפי להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, סעיף 353א גובר על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת או תאגיד אחר שאחריות חבריו מוגבלת, כבענייננו (רע"א 10376/07 ל. נ. הנדסה בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009).

6.         סעיף 353א לחוק החברות, בשונה מתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובע חזקה לפיה, חברה בערבון מוגבל מחוייבת להפקיד, לפי בקשת הצד שכנגד, ערובה להוצאות. הרציונאל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להמנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבע (רע"א 10905/07 נ אות אואזיס מלונות בע"מ נגד מרדכי (מוטי) זיסר (13.7.2008). בית המשפט העליון קבע כי קיימות שתי חלופות שבהתקיימן לא יורה בית המשפט על הפקדת ערובה. האחת - אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין. כפי שיפורט להלן, חלופה זו אינה מתקיימת בעניינו.

            בהתאם לחלופה השניה, החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה באגרה. בעניין זה, פרט בית המשפט העליון את מסגרת השיקולים אותם אמור בית המשפט לקחת בחשבון בעת הפעלת שיקול דעתו, כדלקמן:

בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה..." (ע"א 10376/07, לעיל וכן, ראה דבריו של כבוד השופט גרוניס בעניין זה ברע"א 10905/07, לעיל).

בית המשפט העליון הדגיש כי בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת, להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות וכי בדרך כלל, אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (ע"א 10376/07, לעיל). הלכות אלו יש לישם גם בעניינן של אגודות שיתופיות, שהינן בעלות אישיות משפטית נפרדת מזו של חבריה ואחריותם של האחרונים מוגבלת.

7.         בענייננו, התובע לא הוכיח נסיבות המצדיקות סתירה של החזקה. סיכויי התביעה בשלב זה אינם ברורים ברמה המחייבת פטור מהפקדת ערובה ודי אם אציין בעניין זה, כי מרחפת מעליה טענת ההתיישנות, שהרי היא נוגעת לארועים משנת 2000. בנוסף, קיימים מסמכים שיש בהם כדי להעיד כי חברי האגודה עצמם, המניעים כיום את הליך התביעה, ידעו על כך עוד בשנת 2005 (ככל שיש לכך חשיבות, לאור האישיות המשפטית הנפרדת של האגודה מחבריה) ואשרו חילוט הערבויות. כל אלו מחלישים את סיכויי התביעה ומכל מקום, מבלי להכנס בהרחבה לסיכויי התביעה, הרי שאין בהם כדי להטות את הכף לטובת התובע בנוגע להפקדת הערבון. בנוסף, למול זכות הגישה של התובע לערכאות, עומדת זכותם של הנתבעים שלא יגררו להליך משפטי ולא ייצאו נפסדים בקניינם, במדה ותדחה התביעה.

מאחר והנטל להוכיח כי לא מתקיימות הנסיבות להורות על הפקדת ערובה מוטל על התובע, עליו להראות כי יהא ביכולתו לשלם את הוצאות הנתבעים, במדה ותביעתו תידחה. עיון בתגובת התובע מעלה, כי למעט טענה לקונית לפיה, הוא תאגיד סולבנטי בעל נכסים, לא התייחס התובע לנקודה זו. התובע לא הראה אפוא, ולו לכאורה, כי יהא מסוגל לשלם את הוצאות הנתבעים במדה ותדחה התביעה.

נמצא, אפוא, כי החזקה לפיה על התובע להפקיד ערבון לא נסתרה ונותר אך לקבוע את הערובה הנדרשת.

8.         בעת קביעת גובה הערובה להוצאות הנתבעים, יש לדאוג כי הערובה תהיה מידתית ותאזן נכונה את השיקולים הרלבנטיים, אשר פורטו לעיל. בהתחשב בכל השיקולים הנ"ל ולאור סכום התביעה, המועדים עליהם היא נסובה, אשר יצריכו הוצאות נוספות, ולאור היקף ההתדיינות הצפוי, אני קובע את שיעור הערובה  שתדרש מהתובע, בסך של 35,000 ש"ח.

9.         סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה ומורה לתובע להפקיד בקופת בית המשפט ערבון בסך של 35,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית בלתי מותנית, צמודת מדד, וזאת עד ליום 5.8.2013. ככל שלא יופקד הסכום הנ"ל או הערבות הבנקאית במועד, תדחה התביעה, ללא צורך בהתראה נוספת.

10.        לעיוני ביום 8.8.2013.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.